נתחיל בוידוי: רצינו בכלל לכתוב לכם על ארועי יום העצמאות, אבל בגלל שידענו שאם נכתוב על יום העצמאות לפני פסח אז לעולם לא נגיע לפסח - לכן אנחנו כותבים קודם קצת על ארועי פסח...
פסח מבחינתנו היה בבחינה של יציאה לחירות. יצאנו לחופש. אז בחלק הראשון של הבלוג הזה לא תשמעו על ארועים שהפקנו או חווית מרגשות שעברנו, אלא פשוט תיאור של חופשה נחמדה ומרעננת.
פריחה
את בואו של האביב היה אפשר לזהות במספר דרכים:
1. לוח שנה: חודש האביב. לא צריך להסביר יותר.
2. מזג האוויר: אמנם זכינו והחורף שעבר עלינו היה קליל ביותר, אבל עדיין אפשר לחוש את ההבדל במזג האוויר עם בואו של האביב. השמש זורחת (ארבעה ימים בשבוע), הטמפרטורות מאד נוחות (חמישה ימים בשבוע) והציפורים מצייצות.
3. פריחה: לבן, ורוד, צהוב, אדום, סגול, כתום... פרחים מרהיבים בשלל צבעים בכל פינה. אפילו אצלנו בחצר השיחים שעמדו ריקים כל החורף פרחו פתאום בשלל צבעים.
4. נזלת: מה לעשות, פרחים גורמים לתגובות אלרגיות...
את הפיסקה הזאת כתבנו בתחילת השבוע. מאז היו לנו ארבעה ימים של מזג אוויר אפור וגשום. כנראה שבמקום הזה אף פעם אין אביב אמיתי.
טיול פסח
לכבוד חג הפסח ארזנו את הפקלאות ונסענו לבקר קרובי משפחה בטורונטו.
יצאנו לדרך ביום רביעי אחרי הצהריים, ואחרי נסיעה של 5 שעות עצרנו למנוחת לילה.
מפלי הניאגרה
ביום חמישי בבוקר המשכנו בדרכנו, ואחרי נסיעה של שעתיים נוספות הגענו למפלי הניגארה, על הגבול בין ארה"ב לקנדה.
איזו עצמה של מים! איזו זרימה! עמדנו וצפינו על המפלים, נרטבנו מהשצף, והתפעלנו מנפלאות הבריאה ומהעוצמה של הטבע.
אחרי שצפינו במפלים מהצד של ארה"ב חצינו את הגבול לקנדה וראינו את המפלים מהזווית השניה, הטובה יותר.למי שלא היה, נסביר שאלו אותם המפלים, והם נמצאים בצד של ארה"ב. לכן, כשעומדים בצד של ארה"ב עומדים על המפלים, רואים איך המים מגיעים למפל, ורואים "מאחורה" איך המים נופלים. כשחוצים את הגבול לצד הקנדי עומדים מול המפלים ורואים את כל העוצמה בבת אחת.
במשפט אחד: "מה רבו מעשיך ה'". "שכוחו וגבורתו מלא עולם".
פסח
אחרי הביקור במפלים המשכנו בנסיעה, ואחרי שעה וחצי הגענו בשעה טובה לטורונטו, והתקבלנו בכבוד מלכים אצל הבן דוד השני של אבא של מרים, אשתו, וילדיו. את ערב חג הפסח מרים בילתה בעזרה במטבח (הכנת גפילטע פיש ועוד מיני מאכלים מסורתיים יותר ומסורתיים פחות), ואשר בילה בשמירה על הילדים.
ליל הסדר היה מאוד מאוד יפה: גם כאן שותים ארבע כוסות, אוכלים כזית מצה בהסיבת שמאל ופותחים את הדלת לאליהו הנביא. ההבדל המשמעותי שקשה לתאר אותו למי שלא חווה זאת בעצמו זה העובדה שאחרי שמסיימים ליל סדר ארוך ומשמעותי בשלוש בלילה, מתכנסים שוב, לאחר פחות מ-24 שעות, ועושים הכל: שוב. שוב ארבע כוסות. שוב כזית מצה. שוב הסיבת שמאל. מרור. כורך. אליהו. חד גדיא. כמו לראות סרט (ארוך) פעמיים ברציפות. המקומיים לא מבינים איך בארץ מסתפקים בסדר אחד בלבד, ואנחנו לא מבינים איך הם אומרים פעמיים ברצף "לשנה הבאה בירושלים" וממשיכים להסב בנחת בגלות.
לאחר יומיים של חג נסענו לחרוש את טורונטו ונפלאותיה. טורונטו נמצאת בשורה הראשונה של קהילות יהודייות בעולם, וזה ניכר בכל פינה: מסעדות כשרות לפסח, סופרמרקטים שלמים כשרים למהדרין, שטיבלעכים עם מניינים ברצף, והמון המון יורדים ישראלים. היה קשה לראות כמה טוב להם לחיות פה, למרות שלנו, כתיירים- היה מאוד נוח להנות משירותיה היהודיים של העיר בחול המועד- ובפרט שהלכנו לבלות יומיים אצל דודה נוספת של מרים שהיא מסורתית, אבל ממש לא אורטודוקסית, ונכנסנו עם סלים של אוכל מבושל כשר לפסח מבית היוצר של הסופרמרקט הכשר. בלינו יומיים בנופש ובנחת: שטנו לאי של טורונטו, ביקרנו בפינת חי (פה בכל פינות החי יש.. חזירים. דוחה. מסריח ומוזר לראות כשבאים מישראל), והיינו ב"מוזיאון המדע של טורונטו" Ontario Science center שזה מקום ממש מגניב גם ללא אוהבי מדע (=כמונו. אל תגלו לסבא בנימין פרנקל).
משם חזרנו שנית דרך מפלי הניאגרה לביתנו בפילדלפיה, וכמוכם בארץ, בילינו יומים רצופים של שבת ויום טוב בלאכול עוד מטעמים כשרים לפסח ממטבחי בשלניות הקהילה. קינחנו את החג במימונה מסורתית אצל משפחת אסולין, שליחי הסוכנות שגרים במעלה הרחוב. לא כמו אצל ההורים של אבי כהן (צביטה בלב) אבל בהחלט עם מופלטות, ספינג', מוזיקה ואווירה.
באייר נגאלו
מפסח נחתנו נחיתה לא רכה למערבולת אינטנסיבית של אירועי מדינת ישראל: יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות, ואחריהם שבתון בני עקיבא שהתקיים השבת בסימן "מלחמת העצמאות". אפשר לומר שכמעט כל יום בשבוע האחרון היו הפקות מטעמנו כלפי קהלים שונים, לא נפרט את כולם אבל נתאר את האירועים המשמעותיים יחד עם כמה אנקדותות:
יום השואה- מלבד טקס שהפקנו בבי"ס, שמענו שיחות עדות של שני ניצולים אמריקאים. מה שהיה מרתק זה שהנראטיב של סיפור ההצלה הוא שונה בתכלית מזה ששומעים בארץ: בניגוד לניצולים שעלו לארץ, נלחמו במערכות ישראל, סבלו צנע, טרור, ונדרשו לכל האתגרים ומסירות הנפש שזימנה עבורם מדינת ישראל הצעירה, הנראטיב האמריקאי מסתים ב"ואז הגענו לאמריקה הגדולה... שהצילה את חיינו ונתנה לנו לחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה" אחד הניצולים אפילו רצה לסיים בשירת ההמנון האמריקאי...
ביום הזכרון ערכנו טקס יחד עם אורנה- המורה הישראלית לעברית בבית הספר. מלבד טקס משמעותי ומרגש, אורנה הביאה לבית הספר את הבמאית של הסרט החדש "כיפה ירוקה". הסרט עוסק בשלושה אמריקאים מפילדלפיה רבתי שנפלו במלחמות ישראל והוא הופק ע"י במאית מקומית. למרות שהוא הוקרן בהקרנת בכורה בליל יום הזכרון בישראל בערוץ 2, אנחנו ראינו אותו לפניכם- כשהוא הוקרן אצלנו כמה שעות לפני שהבמאית נסעה איתו לארץ. העובדה שהוא עוסק בחברה שגדלו בפילדלפיה, והבמאית שהיא ממש מכאן, הפכו את הטקס ואת היום כולו לחוויה בלתי נשכחת של חיבור לצער, לכאב ולגבורה הישראלית והותירו הדים עמוקים ונוקבים.
אירועי יום העצמאות ביטאו את התסביך הפנימי של הקהילה כאן. חצי מאנשי הקהילה מאוד ציונים ואוהבים את מדינת ישראל, והחצי השני חי בזהות חרדית יותר או פחות שלא מאפשרת לו לשמוח ברמת "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם"; ממילא: לא מסתפרים, לא שומעים מוזיקה, וכל היום הוא די חיוור ואפרורי. (אפשר לומר שיש מלחמת צבעים בין כחול-לבן ושחור)
לשם כך החצי הציוני של הקהילה הזמין אותנו לקחת חלק בארגון התוכן החיובי של היום, אלא שדבר והיפוכו: ברגע שהצגנו תוכנית, התחילו לצוץ אמתלות: אם יש קונצרט אז הוא א-קפלה (ווקאלי בלבד), גם קלידים ברקע של שירת התקווה זה בעייתי כי ספירת העומר, כמובן שללא חולצות תנועה ועוד כהנה וכהנה. עברנו תהליך מורט עצבים של ניווט פוליטי בין מוקדי הכח בקהילה ובדעבד הצלחנו ברוב המשימות שהצבנו לעצמנו: החברה של בני עקיבא עשו פעילות "קרנבל ישראלי" לכמאה ילדים בצהריים, אחר כך, בטקס, הם עמדו בתלבושותיהם עם דגליהם בידם ושרו את התקווה, הקונסול הכללי של מדינת ישראל נשא את דבריו, הטקס התקיים ברובו כפי שהצגנו אותו לקהילה, ומלבד העובדה שהקונצרט (של להקת Six13 מוזמנים לחפש ביו-טוב) היה ווקאלי... היה ממש בסדר, מכובד, וברוב עם (= למעט החרדים כמובן) חגגנו את יום העצמאות.
גולת הכותרת של הבלוג הזה היא בסיומם של אירועי יום העצמאות- שמבחינתנו הסתיימו בשבתון ענק לחניכים ולמדריכים, שהתקיים בבית הכנסת בשבת האחרונה בסימן מלחמת העצמאות. עמדנו עם דמעות בעיניים כשראינו איך במפקד בליל שבת מגיעים למספרי חניכים שהם ממש לא-יאומן מבחינתנו. אחרי כמעט שנה של עבודה אישית מול משפחות וילדים הצלחנו להגיע לנוכחות של יותר משמונים ילדים בגילאי 10-17, שברמה המקומית, בכל קנה מידה זה ממש מרשים. תחילתו של השבתון התאפיינה בהסטריה מצד כל מעבירי הפעילויות "איך עושים את זה עם כל כך הרבה ילדים" אבל מהר מאוד המדריכים התעשתו והובילו שבתון מרומם וחינוכי עם שירים, רוח, דברי תורה, סיפורים, הרבה אוכל, וכיף! להפעיל ילדים שבת שלמה כשהיא מסתיימת ברבע לתשע בלילה במוצאי שבת זה לא עניין פשוט- אבל המדריכים כולם נרתמו למשימות ולפעילויות השונות והיה גם כיף ,אבל גם מאוד ממלא ומשמעותי, וכמובן: מתיש. כשהסתיים השבתון (מוצ"ש מתישהוא לקראת חצות) קרסנו באפיסת כוחות... ובאווירת: "יגעת ומצאת- תאמין". אחרי שכולם הגיעו לבני עקיבא... להביא אותם לארץ זה ממש בקטנה :-) הלוואי...
זהו. השבוע האחרון מתאפיין בשיבה לנורמליות \ הפוגה זמנית לא רצינית בין הפקה להפקה. רשימת המשימות כוללת את הכנת המדריכים וההנהגה לשנה הבאה, יום ירושלים, שבועות והכנת התשתיות לפתיחת סניף חדש במסגרת מחוז BAMA (קראו בבלוג הקודם כדי להזכר) בשכונת גבעת הדובדבן (Cherry hill), בנוסף אנחנו מתכננים גם אירוע גיוס כספים לסיום השנה ועוד כמה פרוייקטים קטנים על הדרך.
ברמה המשפחתית אנחנו מתכוננים ליום הולדתו השלישי של אלחי ולתספורת שתבוא בעקבותיה. ואחר כך עם סיום שנת הלימודים סבא ג'וני וסבתא ברנדה באים לבקר! טליה ואלחי הכינו לכם סירטון קצר לכבוד יום ההולדת הקרב:
פסח מבחינתנו היה בבחינה של יציאה לחירות. יצאנו לחופש. אז בחלק הראשון של הבלוג הזה לא תשמעו על ארועים שהפקנו או חווית מרגשות שעברנו, אלא פשוט תיאור של חופשה נחמדה ומרעננת.
פריחה
את בואו של האביב היה אפשר לזהות במספר דרכים:
1. לוח שנה: חודש האביב. לא צריך להסביר יותר.
2. מזג האוויר: אמנם זכינו והחורף שעבר עלינו היה קליל ביותר, אבל עדיין אפשר לחוש את ההבדל במזג האוויר עם בואו של האביב. השמש זורחת (ארבעה ימים בשבוע), הטמפרטורות מאד נוחות (חמישה ימים בשבוע) והציפורים מצייצות.
3. פריחה: לבן, ורוד, צהוב, אדום, סגול, כתום... פרחים מרהיבים בשלל צבעים בכל פינה. אפילו אצלנו בחצר השיחים שעמדו ריקים כל החורף פרחו פתאום בשלל צבעים.
4. נזלת: מה לעשות, פרחים גורמים לתגובות אלרגיות...
את הפיסקה הזאת כתבנו בתחילת השבוע. מאז היו לנו ארבעה ימים של מזג אוויר אפור וגשום. כנראה שבמקום הזה אף פעם אין אביב אמיתי.
טיול פסח
לכבוד חג הפסח ארזנו את הפקלאות ונסענו לבקר קרובי משפחה בטורונטו.
יצאנו לדרך ביום רביעי אחרי הצהריים, ואחרי נסיעה של 5 שעות עצרנו למנוחת לילה.
מפלי הניאגרה
ביום חמישי בבוקר המשכנו בדרכנו, ואחרי נסיעה של שעתיים נוספות הגענו למפלי הניגארה, על הגבול בין ארה"ב לקנדה.
איזו עצמה של מים! איזו זרימה! עמדנו וצפינו על המפלים, נרטבנו מהשצף, והתפעלנו מנפלאות הבריאה ומהעוצמה של הטבע.
אחרי שצפינו במפלים מהצד של ארה"ב חצינו את הגבול לקנדה וראינו את המפלים מהזווית השניה, הטובה יותר.למי שלא היה, נסביר שאלו אותם המפלים, והם נמצאים בצד של ארה"ב. לכן, כשעומדים בצד של ארה"ב עומדים על המפלים, רואים איך המים מגיעים למפל, ורואים "מאחורה" איך המים נופלים. כשחוצים את הגבול לצד הקנדי עומדים מול המפלים ורואים את כל העוצמה בבת אחת.
במשפט אחד: "מה רבו מעשיך ה'". "שכוחו וגבורתו מלא עולם".
פסח
אחרי הביקור במפלים המשכנו בנסיעה, ואחרי שעה וחצי הגענו בשעה טובה לטורונטו, והתקבלנו בכבוד מלכים אצל הבן דוד השני של אבא של מרים, אשתו, וילדיו. את ערב חג הפסח מרים בילתה בעזרה במטבח (הכנת גפילטע פיש ועוד מיני מאכלים מסורתיים יותר ומסורתיים פחות), ואשר בילה בשמירה על הילדים.
 |
| ברקע- טורונטו, התמונה צולמה מהאוניה שלקחה אותנו מטורונטו לאי שמולה |
 |
| תמונה משפחתית בצילום אוטומטי בערב פסח |
לאחר יומיים של חג נסענו לחרוש את טורונטו ונפלאותיה. טורונטו נמצאת בשורה הראשונה של קהילות יהודייות בעולם, וזה ניכר בכל פינה: מסעדות כשרות לפסח, סופרמרקטים שלמים כשרים למהדרין, שטיבלעכים עם מניינים ברצף, והמון המון יורדים ישראלים. היה קשה לראות כמה טוב להם לחיות פה, למרות שלנו, כתיירים- היה מאוד נוח להנות משירותיה היהודיים של העיר בחול המועד- ובפרט שהלכנו לבלות יומיים אצל דודה נוספת של מרים שהיא מסורתית, אבל ממש לא אורטודוקסית, ונכנסנו עם סלים של אוכל מבושל כשר לפסח מבית היוצר של הסופרמרקט הכשר. בלינו יומיים בנופש ובנחת: שטנו לאי של טורונטו, ביקרנו בפינת חי (פה בכל פינות החי יש.. חזירים. דוחה. מסריח ומוזר לראות כשבאים מישראל), והיינו ב"מוזיאון המדע של טורונטו" Ontario Science center שזה מקום ממש מגניב גם ללא אוהבי מדע (=כמונו. אל תגלו לסבא בנימין פרנקל).
משם חזרנו שנית דרך מפלי הניאגרה לביתנו בפילדלפיה, וכמוכם בארץ, בילינו יומים רצופים של שבת ויום טוב בלאכול עוד מטעמים כשרים לפסח ממטבחי בשלניות הקהילה. קינחנו את החג במימונה מסורתית אצל משפחת אסולין, שליחי הסוכנות שגרים במעלה הרחוב. לא כמו אצל ההורים של אבי כהן (צביטה בלב) אבל בהחלט עם מופלטות, ספינג', מוזיקה ואווירה.
באייר נגאלו
מפסח נחתנו נחיתה לא רכה למערבולת אינטנסיבית של אירועי מדינת ישראל: יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות, ואחריהם שבתון בני עקיבא שהתקיים השבת בסימן "מלחמת העצמאות". אפשר לומר שכמעט כל יום בשבוע האחרון היו הפקות מטעמנו כלפי קהלים שונים, לא נפרט את כולם אבל נתאר את האירועים המשמעותיים יחד עם כמה אנקדותות:
יום השואה- מלבד טקס שהפקנו בבי"ס, שמענו שיחות עדות של שני ניצולים אמריקאים. מה שהיה מרתק זה שהנראטיב של סיפור ההצלה הוא שונה בתכלית מזה ששומעים בארץ: בניגוד לניצולים שעלו לארץ, נלחמו במערכות ישראל, סבלו צנע, טרור, ונדרשו לכל האתגרים ומסירות הנפש שזימנה עבורם מדינת ישראל הצעירה, הנראטיב האמריקאי מסתים ב"ואז הגענו לאמריקה הגדולה... שהצילה את חיינו ונתנה לנו לחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה" אחד הניצולים אפילו רצה לסיים בשירת ההמנון האמריקאי...
ביום הזכרון ערכנו טקס יחד עם אורנה- המורה הישראלית לעברית בבית הספר. מלבד טקס משמעותי ומרגש, אורנה הביאה לבית הספר את הבמאית של הסרט החדש "כיפה ירוקה". הסרט עוסק בשלושה אמריקאים מפילדלפיה רבתי שנפלו במלחמות ישראל והוא הופק ע"י במאית מקומית. למרות שהוא הוקרן בהקרנת בכורה בליל יום הזכרון בישראל בערוץ 2, אנחנו ראינו אותו לפניכם- כשהוא הוקרן אצלנו כמה שעות לפני שהבמאית נסעה איתו לארץ. העובדה שהוא עוסק בחברה שגדלו בפילדלפיה, והבמאית שהיא ממש מכאן, הפכו את הטקס ואת היום כולו לחוויה בלתי נשכחת של חיבור לצער, לכאב ולגבורה הישראלית והותירו הדים עמוקים ונוקבים.
אירועי יום העצמאות ביטאו את התסביך הפנימי של הקהילה כאן. חצי מאנשי הקהילה מאוד ציונים ואוהבים את מדינת ישראל, והחצי השני חי בזהות חרדית יותר או פחות שלא מאפשרת לו לשמוח ברמת "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם"; ממילא: לא מסתפרים, לא שומעים מוזיקה, וכל היום הוא די חיוור ואפרורי. (אפשר לומר שיש מלחמת צבעים בין כחול-לבן ושחור)
לשם כך החצי הציוני של הקהילה הזמין אותנו לקחת חלק בארגון התוכן החיובי של היום, אלא שדבר והיפוכו: ברגע שהצגנו תוכנית, התחילו לצוץ אמתלות: אם יש קונצרט אז הוא א-קפלה (ווקאלי בלבד), גם קלידים ברקע של שירת התקווה זה בעייתי כי ספירת העומר, כמובן שללא חולצות תנועה ועוד כהנה וכהנה. עברנו תהליך מורט עצבים של ניווט פוליטי בין מוקדי הכח בקהילה ובדעבד הצלחנו ברוב המשימות שהצבנו לעצמנו: החברה של בני עקיבא עשו פעילות "קרנבל ישראלי" לכמאה ילדים בצהריים, אחר כך, בטקס, הם עמדו בתלבושותיהם עם דגליהם בידם ושרו את התקווה, הקונסול הכללי של מדינת ישראל נשא את דבריו, הטקס התקיים ברובו כפי שהצגנו אותו לקהילה, ומלבד העובדה שהקונצרט (של להקת Six13 מוזמנים לחפש ביו-טוב) היה ווקאלי... היה ממש בסדר, מכובד, וברוב עם (= למעט החרדים כמובן) חגגנו את יום העצמאות.
גולת הכותרת של הבלוג הזה היא בסיומם של אירועי יום העצמאות- שמבחינתנו הסתיימו בשבתון ענק לחניכים ולמדריכים, שהתקיים בבית הכנסת בשבת האחרונה בסימן מלחמת העצמאות. עמדנו עם דמעות בעיניים כשראינו איך במפקד בליל שבת מגיעים למספרי חניכים שהם ממש לא-יאומן מבחינתנו. אחרי כמעט שנה של עבודה אישית מול משפחות וילדים הצלחנו להגיע לנוכחות של יותר משמונים ילדים בגילאי 10-17, שברמה המקומית, בכל קנה מידה זה ממש מרשים. תחילתו של השבתון התאפיינה בהסטריה מצד כל מעבירי הפעילויות "איך עושים את זה עם כל כך הרבה ילדים" אבל מהר מאוד המדריכים התעשתו והובילו שבתון מרומם וחינוכי עם שירים, רוח, דברי תורה, סיפורים, הרבה אוכל, וכיף! להפעיל ילדים שבת שלמה כשהיא מסתיימת ברבע לתשע בלילה במוצאי שבת זה לא עניין פשוט- אבל המדריכים כולם נרתמו למשימות ולפעילויות השונות והיה גם כיף ,אבל גם מאוד ממלא ומשמעותי, וכמובן: מתיש. כשהסתיים השבתון (מוצ"ש מתישהוא לקראת חצות) קרסנו באפיסת כוחות... ובאווירת: "יגעת ומצאת- תאמין". אחרי שכולם הגיעו לבני עקיבא... להביא אותם לארץ זה ממש בקטנה :-) הלוואי...
זהו. השבוע האחרון מתאפיין בשיבה לנורמליות \ הפוגה זמנית לא רצינית בין הפקה להפקה. רשימת המשימות כוללת את הכנת המדריכים וההנהגה לשנה הבאה, יום ירושלים, שבועות והכנת התשתיות לפתיחת סניף חדש במסגרת מחוז BAMA (קראו בבלוג הקודם כדי להזכר) בשכונת גבעת הדובדבן (Cherry hill), בנוסף אנחנו מתכננים גם אירוע גיוס כספים לסיום השנה ועוד כמה פרוייקטים קטנים על הדרך.
ברמה המשפחתית אנחנו מתכוננים ליום הולדתו השלישי של אלחי ולתספורת שתבוא בעקבותיה. ואחר כך עם סיום שנת הלימודים סבא ג'וני וסבתא ברנדה באים לבקר! טליה ואלחי הכינו לכם סירטון קצר לכבוד יום ההולדת הקרב:
