יום חמישי, 3 במאי 2012

אביב הגיע

נתחיל בוידוי: רצינו בכלל לכתוב לכם על ארועי יום העצמאות, אבל בגלל שידענו שאם נכתוב על יום העצמאות לפני פסח אז לעולם לא נגיע לפסח - לכן אנחנו כותבים קודם קצת על ארועי פסח...
פסח מבחינתנו היה בבחינה של יציאה לחירות. יצאנו לחופש. אז בחלק הראשון של הבלוג הזה לא תשמעו על ארועים שהפקנו או חווית מרגשות שעברנו, אלא פשוט תיאור של חופשה נחמדה ומרעננת.

פריחה
את בואו של האביב היה אפשר לזהות במספר דרכים:
1. לוח שנה: חודש האביב. לא צריך להסביר יותר.
2. מזג האוויר: אמנם זכינו והחורף שעבר עלינו היה קליל ביותר, אבל עדיין אפשר לחוש את ההבדל במזג האוויר עם בואו של האביב. השמש זורחת (ארבעה ימים בשבוע), הטמפרטורות מאד נוחות (חמישה ימים בשבוע) והציפורים מצייצות.
3. פריחה: לבן, ורוד, צהוב, אדום, סגול, כתום... פרחים מרהיבים בשלל צבעים בכל פינה. אפילו אצלנו בחצר השיחים שעמדו ריקים כל החורף פרחו פתאום בשלל צבעים.
4. נזלת: מה לעשות, פרחים גורמים לתגובות אלרגיות...

את הפיסקה הזאת כתבנו בתחילת השבוע. מאז היו לנו ארבעה ימים של מזג אוויר אפור וגשום. כנראה שבמקום הזה אף פעם אין אביב אמיתי.

טיול פסח
לכבוד חג הפסח ארזנו את הפקלאות ונסענו לבקר קרובי משפחה בטורונטו.
יצאנו לדרך ביום רביעי אחרי הצהריים, ואחרי נסיעה של 5 שעות עצרנו למנוחת לילה.


מפלי הניאגרה
ביום חמישי בבוקר המשכנו בדרכנו, ואחרי נסיעה של שעתיים נוספות הגענו למפלי הניגארה, על הגבול בין ארה"ב לקנדה.
איזו עצמה של מים! איזו זרימה! עמדנו וצפינו על המפלים, נרטבנו מהשצף, והתפעלנו מנפלאות הבריאה ומהעוצמה של הטבע.
אחרי שצפינו במפלים מהצד של ארה"ב חצינו את הגבול לקנדה וראינו את המפלים מהזווית השניה, הטובה יותר.למי שלא היה, נסביר שאלו אותם המפלים, והם נמצאים בצד של ארה"ב. לכן, כשעומדים בצד של ארה"ב עומדים על המפלים, רואים איך המים מגיעים למפל, ורואים "מאחורה" איך המים נופלים. כשחוצים את הגבול לצד הקנדי עומדים מול המפלים ורואים את כל העוצמה בבת אחת.
במשפט אחד: "מה רבו מעשיך ה'". "שכוחו וגבורתו מלא עולם".




פסח
אחרי הביקור במפלים המשכנו בנסיעה, ואחרי שעה וחצי הגענו בשעה טובה לטורונטו, והתקבלנו בכבוד מלכים אצל הבן דוד השני של אבא של מרים, אשתו, וילדיו. את ערב חג הפסח מרים בילתה בעזרה במטבח (הכנת גפילטע פיש ועוד מיני מאכלים מסורתיים יותר ומסורתיים פחות), ואשר בילה בשמירה על הילדים.

ברקע- טורונטו, התמונה צולמה מהאוניה שלקחה אותנו מטורונטו לאי שמולה

תמונה משפחתית בצילום אוטומטי בערב פסח
ליל הסדר היה מאוד מאוד יפה: גם כאן שותים ארבע כוסות, אוכלים כזית מצה בהסיבת שמאל ופותחים את הדלת לאליהו הנביא. ההבדל המשמעותי שקשה לתאר אותו למי שלא חווה זאת בעצמו זה העובדה שאחרי שמסיימים ליל סדר ארוך ומשמעותי בשלוש בלילה, מתכנסים שוב, לאחר פחות מ-24 שעות, ועושים הכל: שוב. שוב ארבע כוסות. שוב כזית מצה. שוב הסיבת שמאל. מרור. כורך. אליהו. חד גדיא. כמו לראות סרט (ארוך) פעמיים ברציפות. המקומיים לא מבינים איך בארץ מסתפקים בסדר אחד בלבד, ואנחנו לא מבינים איך הם אומרים פעמיים ברצף "לשנה הבאה בירושלים"  וממשיכים להסב בנחת בגלות.
לאחר יומיים של חג נסענו לחרוש את טורונטו ונפלאותיה. טורונטו נמצאת בשורה הראשונה של קהילות יהודייות בעולם, וזה ניכר בכל פינה: מסעדות כשרות לפסח, סופרמרקטים שלמים כשרים למהדרין, שטיבלעכים עם מניינים ברצף, והמון המון יורדים ישראלים. היה קשה לראות כמה טוב להם לחיות פה, למרות שלנו, כתיירים- היה מאוד נוח להנות משירותיה היהודיים של העיר בחול המועד- ובפרט שהלכנו לבלות יומיים אצל דודה נוספת של מרים שהיא מסורתית, אבל ממש לא אורטודוקסית, ונכנסנו עם סלים של אוכל מבושל כשר לפסח מבית היוצר של הסופרמרקט הכשר. בלינו יומיים בנופש ובנחת: שטנו לאי של טורונטו, ביקרנו בפינת חי (פה בכל פינות החי יש.. חזירים. דוחה. מסריח ומוזר לראות כשבאים מישראל), והיינו ב"מוזיאון המדע של טורונטו" Ontario Science center שזה מקום ממש מגניב גם ללא אוהבי מדע (=כמונו. אל תגלו לסבא בנימין פרנקל).
משם חזרנו שנית דרך מפלי הניאגרה לביתנו בפילדלפיה, וכמוכם בארץ, בילינו יומים רצופים של שבת ויום טוב בלאכול עוד מטעמים כשרים לפסח ממטבחי בשלניות הקהילה. קינחנו את החג במימונה מסורתית אצל משפחת אסולין, שליחי הסוכנות שגרים במעלה הרחוב. לא כמו אצל ההורים של אבי כהן (צביטה בלב) אבל בהחלט עם מופלטות, ספינג', מוזיקה ואווירה.

באייר נגאלו
מפסח נחתנו נחיתה לא רכה למערבולת אינטנסיבית של אירועי מדינת ישראל: יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות, ואחריהם שבתון בני עקיבא שהתקיים השבת בסימן "מלחמת העצמאות". אפשר לומר שכמעט כל יום בשבוע האחרון היו הפקות מטעמנו כלפי קהלים שונים, לא נפרט את כולם אבל נתאר את האירועים המשמעותיים יחד עם כמה אנקדותות:

יום השואה- מלבד טקס שהפקנו בבי"ס, שמענו שיחות עדות של שני ניצולים אמריקאים. מה שהיה מרתק זה שהנראטיב של סיפור ההצלה הוא שונה בתכלית מזה ששומעים בארץ: בניגוד לניצולים שעלו לארץ, נלחמו במערכות ישראל, סבלו צנע, טרור, ונדרשו לכל האתגרים ומסירות הנפש שזימנה עבורם מדינת ישראל הצעירה, הנראטיב האמריקאי מסתים ב"ואז הגענו לאמריקה הגדולה... שהצילה את חיינו ונתנה לנו לחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה" אחד הניצולים אפילו רצה לסיים בשירת ההמנון האמריקאי...

ביום הזכרון ערכנו טקס יחד עם אורנה- המורה הישראלית לעברית בבית הספר. מלבד טקס משמעותי ומרגש, אורנה הביאה לבית הספר את הבמאית של הסרט החדש "כיפה ירוקה". הסרט עוסק בשלושה אמריקאים מפילדלפיה רבתי שנפלו במלחמות ישראל והוא הופק ע"י במאית מקומית. למרות שהוא הוקרן בהקרנת בכורה בליל יום הזכרון בישראל בערוץ 2, אנחנו ראינו אותו לפניכם- כשהוא הוקרן אצלנו כמה שעות לפני שהבמאית נסעה איתו לארץ. העובדה שהוא עוסק בחברה שגדלו בפילדלפיה, והבמאית שהיא ממש מכאן, הפכו את הטקס ואת היום כולו לחוויה בלתי נשכחת של חיבור לצער, לכאב ולגבורה הישראלית והותירו הדים עמוקים ונוקבים.  

אירועי יום העצמאות ביטאו את התסביך הפנימי של הקהילה כאן. חצי מאנשי הקהילה מאוד ציונים ואוהבים את מדינת ישראל, והחצי השני חי בזהות חרדית יותר או פחות שלא מאפשרת לו לשמוח ברמת "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם"; ממילא: לא מסתפרים, לא שומעים מוזיקה, וכל היום הוא די חיוור ואפרורי. (אפשר לומר שיש מלחמת צבעים בין כחול-לבן ושחור)
לשם כך החצי הציוני של הקהילה הזמין אותנו לקחת חלק בארגון התוכן החיובי של היום, אלא שדבר והיפוכו: ברגע שהצגנו תוכנית, התחילו לצוץ אמתלות: אם יש קונצרט אז הוא א-קפלה (ווקאלי בלבד), גם קלידים ברקע של שירת התקווה זה בעייתי כי ספירת העומר, כמובן שללא חולצות תנועה ועוד כהנה וכהנה. עברנו תהליך מורט עצבים של ניווט פוליטי בין מוקדי הכח בקהילה ובדעבד הצלחנו ברוב המשימות שהצבנו לעצמנו: החברה של בני עקיבא עשו פעילות "קרנבל ישראלי" לכמאה ילדים בצהריים, אחר כך, בטקס, הם עמדו בתלבושותיהם עם דגליהם בידם ושרו את התקווה, הקונסול הכללי של מדינת ישראל נשא את דבריו, הטקס התקיים ברובו כפי שהצגנו אותו לקהילה, ומלבד העובדה שהקונצרט (של להקת Six13 מוזמנים לחפש ביו-טוב) היה ווקאלי... היה ממש בסדר, מכובד, וברוב עם (= למעט החרדים כמובן) חגגנו את יום העצמאות.





גולת הכותרת של הבלוג הזה היא בסיומם של אירועי יום העצמאות- שמבחינתנו הסתיימו בשבתון ענק לחניכים ולמדריכים, שהתקיים בבית הכנסת בשבת האחרונה בסימן מלחמת העצמאות. עמדנו עם דמעות בעיניים כשראינו איך במפקד בליל שבת מגיעים למספרי חניכים שהם ממש לא-יאומן מבחינתנו. אחרי כמעט שנה של עבודה אישית מול משפחות וילדים הצלחנו להגיע לנוכחות של יותר משמונים ילדים בגילאי 10-17, שברמה המקומית, בכל קנה מידה זה ממש מרשים. תחילתו של השבתון התאפיינה בהסטריה מצד כל מעבירי הפעילויות "איך עושים את זה עם כל כך הרבה ילדים" אבל מהר מאוד המדריכים התעשתו והובילו שבתון מרומם וחינוכי עם שירים, רוח, דברי תורה, סיפורים, הרבה אוכל, וכיף! להפעיל ילדים שבת שלמה כשהיא מסתיימת ברבע לתשע בלילה במוצאי שבת זה לא עניין פשוט- אבל המדריכים כולם נרתמו למשימות ולפעילויות השונות והיה גם כיף ,אבל גם מאוד ממלא ומשמעותי, וכמובן: מתיש. כשהסתיים השבתון (מוצ"ש מתישהוא לקראת חצות) קרסנו באפיסת כוחות... ובאווירת: "יגעת ומצאת- תאמין". אחרי שכולם הגיעו לבני עקיבא... להביא אותם לארץ זה ממש בקטנה :-) הלוואי...




זהו.  השבוע האחרון מתאפיין בשיבה לנורמליות \ הפוגה זמנית לא רצינית בין הפקה להפקה. רשימת המשימות כוללת את הכנת המדריכים וההנהגה לשנה הבאה, יום ירושלים, שבועות והכנת התשתיות לפתיחת סניף חדש במסגרת מחוז BAMA (קראו בבלוג הקודם כדי להזכר) בשכונת גבעת הדובדבן (Cherry hill), בנוסף אנחנו מתכננים גם אירוע גיוס כספים לסיום השנה ועוד כמה פרוייקטים קטנים על הדרך.

ברמה המשפחתית אנחנו מתכוננים ליום הולדתו השלישי של אלחי ולתספורת שתבוא בעקבותיה. ואחר כך עם סיום שנת הלימודים סבא ג'וני וסבתא ברנדה באים לבקר! טליה ואלחי הכינו לכם סירטון קצר לכבוד יום ההולדת הקרב:


יום ראשון, 4 במרץ 2012

פורים שמח

שלום לכל משפחתנו, ידידנו ומכרינו.
פורים בפתח, ואנחנו פה מרגישים בכל העוצמה את "אכתי עבדי אחשורוש אנן", יושבים לנו באחת מ-127 (או בעצם 50) המדינות, רואים את השלג בירושלים ובגוש, ומתגעגעים אליכם, לאווירת פורים שבארץ. לא שחסרים כאן קרנבלים ואירועים, אבל אין כמו  פורים ברשות הרבים הישראלית, חג שמורגש ברחוב ובסופר, תחפושות, משלוחי מנות, סיפור המגילה וכל כך הרבה חסד שמורגש בכל פינה ופנה, וכמובן: "יום טוב שני" של ירושלים - שושן פורים וכל המסביב.

עבר המון זמן מאז שהתראנו עם כולכם בארץ בחנוכה, ולצערנו לא התפננו לכתיבת בלוג ראוי לשמו. ננסה לסקור מלמעלה את החודשים האחרונים שעברו עלינו, שהיו ארוכים וקרים אבל עמוסים בעשייה, ולשתף אתכם בקצת מהחוויות שלנו  בתקופה האחרונה, כמובן עם תמונות וסרטונים שתוכלו לראות איך זה נראה במציאות. כמובן שכתמיד אנחנו שמחים לשמוע מכולכם- אל תהססו לכתוב מייל, לשלוח מכתב, או לנסות לתקשר איתנו בטלפון או בצ'אט-- ונשתדל כמיטב יכולתנו לענות ולהתייחס.

אז אמנם נפגשנו בחנוכה, אבל עוד לפני שהגענו לארץ... היו כמה אירועים ומסיבות חנוכה שהיו מוצלחות ביותר. אמנם לא סופגניות- אלא דונאטס, "נס גדול היה שם"... אבל היה מאוד נחמד עם המדריכים והחבר'ה. בדרך לארץ עברנו בלונדון, וכמובן: גולת הכותרת- החתונה של שירה! הסרטון האחרון בסדרה הזו כולל את מסיבת החנוכה הספונטנית שעשינו אצל גרנמה מיני (=סבתא של אשר, כמעט בת 101, עמו"ש) בנופי ירושלים- יחד עם משפת סיזל. ממש מרגש!

חנוכה
מסיבה למדריכים
 


לונדון



חתונה


משפחת קורן




החזרה לאמריקה אחרי חנוכה לא הייתה קלה, בלשון המעטה. ופתחה כמה שבועות של הסתגלות איטית לכל מה שאנחנו עושים כאן... אנחנו הרגשנו כאילו הכל מתחיל מההתחלה, וכולם כאן ציפו מאיתנו להיות לגמרי בענינים הן מבחינת היקף העשייה, האינטנסביות ובכלל. עברו עלינו כמה שבועות ארוכים של שגרה סזיפית...לא היה קל. לאט לאט נכנסנו לעניינים והתחלנו להתכוונן מחדש לאירועים הבאים עלינו, ובמרכזם- אירועי טו' בשבט, ושבתון מחוזי גדול שאירחנו אצלנו בקהילה.

טו' בשבט
לקראת טו' בשבט התגלגלה לפתחנו הזדמנות לחולל אירוע גדול לכל הקהילה בבית הכנסת, שהוא כמובן הזדמנות פז להביא מטובה של ארץ ישראל לקהילה כאן. יזמנו סדר טו בשבט גדול לכל הקהילה, גופים שונים חברו לאירגון וללוגיסטיקה, ובני עקיבא ניצחו על התכנים, והגיעו כ-150 אנשים נשים והרבה הרבה טף להפנינג שכלל יצירות, ארוחת ערב חגיגית, ומעין "סעודת אמן" עם דברי תורה בשבח הארץ. היה ממש מרגש ומשמעותי והמבוגרים ממש דמעו כששמנו ברקע של הסרטון של תמונות הארץ את "על הדבש ועל העוקץ". היה משמח וממלא, ולמחרת ערכנו תוכנית דומה אבל שונה לכל התיכון שאנחנו עובדים בו- עוד 110 תלמידים וכ-30 מורים.
בסרטון אפשר לראות את ההפנינג שהיה בבית הכנסת:




BAMA
מאירוע טו' בשבט עברנו במרץ לארגון שבתון מחוזי גדול (BAMA- Bnei Akiva Mid Atlantic) שהתקיים אצלנו בשבת פרשת משפטים. הרעיון היה לחזק את כל בני עקיבא של המחזו שלנו- כל סניף וסניף ואת כולם כמחוז, דרך קיומה של שבת מרוממת משותפת. גם כאן הרב, האדמניסטרציה של בית הכנסת, ופרנסי הקהילה פתחו עבורינו את השערים והשבתון התקיים ברוב עם (הדרת מלך אין בחו"ל)  בבית הכנסת המרכזי של הקהילה. הגיעו כ-70 חבר'ה מסילבר ספרינג (ליד וושינגטון), בולטימור, ניו יורק, ופילדלפיה רבתי כולה. בנוסף אליהם הגיעו בוגרי בני עקיבא שהם סטודנטים בניו יורק וחברו להנהגה החינוכית והרוחנית של השבתון. ברוך ה' השבתון הצליח מעל ומעבר לציפיות שלנו: אווירה רוחנית, לימוד תורה משותף, פעולות מדהימות, סעודה שלישית מרוממת, ולקינוח באולינג במוצ"ש... החברה', הקהילה, הבוגרים... כולם התעלו על עצמם והיה ממש מדהים- חולל הד בקהילה, וגם כאן הייתה התרגשות מיוחדת בקרב זקני הקהילה "לראות את החברה של בני עקיבא פורחים ככה"... אשרינו שזכינו (עכשיו נראה את כולם עולים לארץ)





כאמור, עכשיו פורים בפתח... ואנחנו רק "נספחים" לעשייה הגדולה שהקהילה פה מארגנת: "חגיגה" שזה סוג של הכתרה  \ הפקה \ מחזמר שהבנות של התיכון מכינות, ובנוסף קרנבל, פרוייקט חסד, טיש ועוד... בין לבין אנחנו כבר נמצאים באירגונים של יום השואה ויום העצמאות- אירועי אייר שבהם שוב ננסה לתת את הטון המיוחד, את קולה של ארץ ישראל.

ועוד כמה מילים על השגרה לפני סיום: ביום יום שנינו מורים במשרה מלאה. בשבועות האחרונים אשר קיבל כיתה חדשה והוא עמוס עד מעל לראש במאמצים ללמד בנות מתקשות בכיתות יא ויב' את מסכת בבא מציעא. מרים טוחנת שיעורים הן בכיתות ההוראה הפורמליות, והן בכל מיני שיעורי ערב, כאן בקהילה ובאוניברסיטה בפן (Penn). בנוסף חיי בני עקיבא ממשיכים להיות אינטנסיביים למכביר, ואנחנו נמצאים עכשיו בשלבי תכנון והכנת התשתיות להנהגת הנוער של שנה הבאה, גיוס כספים ועוד. מצב הרוח נע בין התבאסות מהעומס של השגרה לרגעים של כיף וסיפוק מהעשייה.
הילדים שלנו פורחים: טליה (בת חמש ב-כו' באדר) מדברת אנגלית שוטפת ולאט לאט מצליחה באנגלית להיות טליה שהכרנו בארץ: מנהלת את המשחקים, מדובבת את הדמויות, מציגה הצגות, יוזמת יצירות... פורחת. אלחי מדבר יותר ויותר אגלית מיום ליום בגן.. אבל מקפיד כאביו לדבר רק עברית בבית. הוא שר ומזמר את מאה שירים א ו-ב, שירי בני עקיבא,  the wheals on the bus ועוד ועוד והשיער שלו ממשיך לגדול במרץ. צפו לחלאקה לקראת יום ירושלים הקרב.
מזג האוויר פה פחות גשום אבל יותר קר משאצלכם, ובשבועות האחרונים בעוד אתם בארץ סופרים מאות מילימטרים של גשם וסנטימטרים של שלג... אצלנו היו כמה ימים אביביים ממש, והחורף כאן הוא כנראה מהקלים שנראו פה בעשור האחרון.

ומה מצפה לנו בשבועות הקרובים:
השבוע אירועי פורים, בשבוע הבא יש בת מצווה של אחת המשפחות הקרובות אלינו (מרים מכינה עם בת המצווה את דרשת הבת מצווה) ובשבת שאחר כך יש שוב שבתון גדול באוניברסיטת "פן" לחבריא ב' ולבוגרים שנמצאים שם... מתי שהוא ננקה לפסח ובע"ה בפסח אנחנו מתכננים נסיעה (רק 10 שעות באוטו) לטורונטו.

מאחלים לכולם לקיים את ימי הפורים האלה "הקרובים והרחוקים (=הרחוקים זה אנחנו)"


בשמחה, ובאהבה, מתוך "לך כנוס" אחדות נתינה וחסד
שלכם בגעגועים
אשר, מרים, טליה ואלחי


יום ראשון, 6 בנובמבר 2011

אחרי החגים יתחדש הכל

כן, אנחנו יודעים. חיכיתם המון זמן (חלקכם בסבלנות) להוצאת הבלוג הזה.
אנחנו מאד מתנצלים על העיכוב.
עומס בעבודה ומחלוקת בין העורכים על הנוסח הובילה לעיכוב הלא רצוי.
אז הנה, סוף סוף, סיכום חודש תשרי!

אחח... איזה חודש עבר עלינו. חגים, טיולים, גשמים, שלג (!), והרבה פעילויות. בלי יותר מדי הקדמות - ניגש לעדכונים.

המבדיל בין קודש לחול
נתחיל מהעיקר. התחלנו עם שלשה של יומיים ראש השנה ואז שבת, אבל את זה היה גם לכם.
אח"כ היה לנו יום כיפור שחל בשבת - גם את זה היה לכם.
אחר כך הגיעה שלשה נוספת - יומיים של יום טוב ראשון של סוכות ושבת חול המועד.
ולסיום, עוד שלשה - שמיני עצרת, שמחת תורה, ושבת של אחרי החגים.
לא פלא שטליה קמה בבוקר והודיעה "אני לא רוצה ללכת יותר לבית הכנסת!". דוגרי. צודקת. עברו עלינו יותר מידי תפילות, יותר מידי סעודות, ויותר מידי חג.

היה לי דיון בוקר אחד עם מישהו מהקהילה. אני טענתי שהיום טוב השני של גלויות הוא חלק מהעונש של הגלות. הוא טען שזה לא עונש, אלא צורך - בגלל שבחיים בגלות חסרה קדושה, אז הוסיפו עוד יום בשביל להוסיף קדושה.
בין כך ובין כך - זה ממש לא מומלץ, ואין ספק שזה מלמד על כך שחסר כאן משהו מהותי בחיים היהודיים... כל כך הרבה ימים של "קודש", אבל אפילו לא טיפה של קדושת ארץ ישראל.

יום כיפור
לכל נדרי הלכנו בסיום יום עבודה. בבית הספר טענו שגם ככה אין מה להכין ליום כיפור אז אין סיבה לא ללמוד בערב יום כיפור. את התפילות התפללנו, כמו בראש השנה, במנין קטן ונחמד של בית הכנסת "ישראל הצעיר" (Young Israel). בעוד שבבית הכנסת המרכזי, איפה שאנחנו מתפללים במשך השנה, השמרטפיה הייתה רק לגילאי שלוש ומעלה (מה שמשאיר את אלחי בחוץ), בישראל הצעיר התחילו כבר מגיל שנתיים. אז הילדים זכו לבייביסטר למהלך התפילות, ואנחנו זכינו להתפלל בשקט. אם מתאמצים אפשר לומר שהייתה תפילה יפה ומרוממת, אם כי לא בסטנדרטים הגבוהים שאנחנו רגילים אליהם מהארץ, מבית שמש, מירוחם וממגדל עוז...

פעילויות סוכות לבני עקיבא
לקראת סוכות קיימנו שתי פעילויות סניפיות. בפעילות הראשונה בנינו סוכות שונות ומשונות מאוכל אמיתי - השתדלנו שהן יהיו כשרות למהדרין, תרתי משמע. את הפעילות הנחו בוגרי בני עקיבא פילדלפיה שלומדים באוניברסיטת PENN בעיר, ולימדו את חבריא ב' את הלכות סוכה תוך כדי בניית סוכות מקרקרים, חמאת בוטנים, מרשמלו וחסה ששימשה כסכך.




בערב החג, שהיה גשום וסוער, קיימנו פעילות לילדי כיתות ב'-ה' בבית הכנסת: דוכנים, משימות והפעלות סביב חג הסוכות. הגיעו המון ילדים (30) והיה ממש מגניב.



בחג עצמו קיימנו את "דילוג הסוכות" (sukkah hop) המסורתי: כל שבט עובר בין כמה סוכות של משפחות בשכונה, כשבכל סוכה יש פעילות, דבר תורה, ומעין כתב חידה שמוביל לסוכה הבאה. גם בפעילות הזאת היו המון ילדים (קרוב ל-60), וחוץ מזה שהכל היה רטוב בגלל הגשם, היה ממש מוצלח.

פעילויות סוכות למשפחת קורן
לגבי חווית החג האישית שלנו, חוץ  מזה שהוא נמשך 3 ימים ברצף גם ירד המון המון גשם. בלילה הראשון קידשנו ואכלנו כזית חלה וברחנו פנימה מהגשם, וכך לאורך כמעט כל הסעודות... מתחילים לאכול בחוץ, עד שהגשם נהיה בלתי נסבל, במהירות מקפלים הכל ונכנסים פנימה להמשך הסעודה בפנים... התארחנו המון, פגשנו המון אנשים... אבל לא לגמרי (או לגמרי לא) הרגיש כמו סוכות שאנו מכירים שבו אפשר לשבת בנחת בסוכה ולהנות מזיו השמש ומצל השכינה. בעצם, גם ככה אין פה שכינה אז גם אם היינו זוכים לשבת כמו שצריךבסוכה כנראה שלא היינו מרגישים משהו מיוחד.

נהננו מאד לבנות את הסוכה שלנו, אחרי שביקשנו רשות מהשכן הלא יהודי שלנו לבנות את הסוכה במגרש החניה שלנו. הוא לא ממש הבין איך הגענו הרגע ממצרים, אבל בכל זאת הוא הסכים בשמחה להחנות את הרכב שלו ברחוב למשך שבוע.




בסופו של דבר זכינו לאכול בסוכה רק ארוחת ערב אחת וארוחת בוקר אחת. בשאר הזמן הסוכה הייתה רטובה מהגשם...

ביום ראשון בבוקר קמנו ויצאנו לניו יורק, לחופשת סוכות של תיירים אמיתיים... נסענו לסטאטן איילנד (אחד מחמשת השכונות של New York City), ושם עלינו על שיט חינם על מעבורת נחמדה שחוצה את לשון הים למנהטן, כשבדרך רואים נוף מרהיב של הגשרים הענקיים של ניו יורק, של קו האופק של דרום מנהטן ושל פסל החירות. ירדנו במנהטן, שיחקנו שם בגן שעשועים וחזרנו באוניה לסטטן איילנד






משם נסענו לניו ג'רזי (המדינה), ל west orange (עיר במדינה) לארוחת ערב בסוכה של רבקה ואיתן הינדין, בני דודים של מרים.



בלילה ישנו בEnglewood (עוד עיר במדינת ניו ג'רזי) אצל הרב והרבנית רייכמן (גם בני דודים של מרים).

למחרת חצינו את גשר ג'ורג' וושינגטון באוטובוס, בחזרה לניו יורק, הגענו לצפון מנהטן, ושם פגשנו חברים של מרים (טלי פוס והארוס) שהצטרפו אלינו ליום טיול במנהטן. הטיול התחיל בנסיעה ברכבת התחתית ללב מנהטן (Times Square), שם הסתובננו בחנות צעצעוים ענקית של Toys R Us (לראותם בלבד).














משם המשכנו לביקור מרגש לספריה המרכזית שם פגשה טליה את "אריה הספריה" המקורי ואכלנו ארוחת צהרים בסוכה על גבי משאית.

המשכנו ברגל לסנטרל פארק שם נכנסנו לעוד חנות צעצועים ענקית שבמרכזה נמצא פסנתר אלקטרוני ענק...


חזרנו לניו ג'רזי, עייפים אך מרוצים, באותם אמצעי תחבורה שעימם באנו, ונסענו לTeaneck (כן, עוד עיר בניו ג'רזי), לארוחת ערב  עם חברינו מבית שמש, משפחת ירחי, שליחי הסוכונת. בלילה ישנו אצל אהרון ושריתה קורן (הפעם בני דודים של אשר) בPasaic (זהו, העיר האחרונה בניו ג'רזי שהיינו בה).
את היום האחרון של החופשה שלנו בילינו, איך לא, בשופינג, ומלאנו את המקפיא שלנו במטעמיה הכשרים של טינק...

שמיני עצרת ושמחת תורה
מניו ג'רזי חזרנו הביתה לשמיני עצרת, שמחת תורה ושבת. ההקפות היו מאד מאכזבות ותפילת גשם הייתה קצת ריקה מתוכן (הרי אף אחד כאן לא באמת מתפלל לגשם). הפעם דוקא שמחנו שירד גשם בליל שמיני עצרת, ככה לא היינו צריכים לשבת בסוכה בשמיני עצרת...

גלעד שליט
התרגשנו כמו כולם לשמוע ולראות במדיומים השונים על שובו של גלעד שליט. היה משהו מאד מאתגר בניסיון להעביר לאנשים כאן את ההרגשה שלנו על המורכבות של העיסקה.
אחרי חופשת סוכות קיימנו בבית הספר תכנית על העיסקה. תלמידים שונים הציגו את הצדדים השונים בציבור הישראלי, אחר כך למדנו מקורות הלכתיים על הנושא של פדיון שבויים, ואחר כך התקיים דיון פתוח של כל התלמידים. היה מאד מעניין לשמוע את התובנות שלהם על הנושא.

אחרי החגים...
ועכשיו, כמו כל העולם היהודי... חוזרים לשגרה. בישיבות מדריכים אנו בונים את הלו"ז לשבועות הקרובים, בבית הספר חוזרים למסגרות ההוראה השונות, הילדים לבתי הספר... ואנחנו מתרגשים מאוד מאוד מבואם של סבא וסבתא הרווי ועכסה לביקור השבוע (הבלוג הזה נכתב לפני שהם הגיעו), ועוד יותר מכך, מהנסיעה שמתוכננת לנו לארץ לחנוכה, לחתונה של שירה ומתיתיהו... בחנוכה בע"ה. עוד חודשיים בדיוק!

להתראות בפעם הבאה,
משפחת קורן,
גלות פילדלפיה.

יום שלישי, 4 באוקטובר 2011

הרב חנן פורת זצ"ל

נכתב מתוך לב כואב ובסערת נפש על לכתו בטרם עת של אדם גדול.

יש לי מנהג, שהתחיל כמנהג מעט מגונה אבל בחודש וחצי האחרונים קיבל משמעות אחרת לחלוטין.
כמעט בכל פעם שאני מתחבר לאינטרנט, הדבר הראשון שאני עושה הוא להכנס לאתרי חדשות ישראליים כדי לראות מה חדש בארץ. זה התחיל כמנהג מגונה כי אין באמת צורך לבדוק פעם בכמה שעות מה חדש, אבל כאן בגלות זה אחד הדברים שמשאירים אותי מחובר לבית.

היום, כשנכנסתי לאתר של ערוץ 7, נבהלתי לראות שהרב חנן פורת זצ"ל הלך לעולמו.
הסתכלתי מסביב, בחדר המורים של בית הספר, כדי לשתף את הרבים בצרה, והנה - עולם כמנהגו נוהג. מרבית האנשים כאן, מורים ותלמידים כאחד, מעולם לא שמעו על הרב חנן פורת. אלו שכן, לא ידעו לספר עליו כמעט שום דבר. שלא לדבר על להצטער במשהו על פטירתו של אדם צדיק, גיבור ישראל בגופו ובנפשו.

חשבתי על המעגלים שלי בארץ.
בישיבה ודאי נושאים תפילות ולומדים לעילוי נשמתו.
בגרעין ודאי הולכים כולם בראש שפוף ומתארגנים לנסיעה להלויה.
אפילו בעבודה, ודאי הייתי מנצל את ארוחת הצהרים כדי להקרין מספר סרטים על הרב ועל פועלו, והייתי דומע יחד עם עמיתי.

וכאן - עולם כמנהגו נוהג.

חשבתי לעצמי שהעובדה הזאת, קשה ומצערת ככל שתהיה, דוקא יש בה הגיון ומידה רבה של סמליות.
הרב חנן פורת מייצג, כמעט יותר מכל אחד אחר, את התממשות חזון הנביאים "ושבו בנים לגבולם".
אנשים שמתעקשים להמשיך ללכת בעיניים עצומות ולהתעלם מהתממשות החזון, מה להם ולרב חנן פורת. מה להם ולערכים שהוא מייצג.

יהי רצון שיפקח הקב"ה את עיני כולנו, ונזכה לחזות בשובו לציון ברחמים, במהרה בימינו.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.


יום שני, 26 בספטמבר 2011

ברכת החודש


בלי לשים לב, עבר כבר חודש מאז שהגענו לכאן.

השבועיים האחרונים מתאפיינים בהסתגלות איטית (למבוגרים) ומהירה (לילדים) לשגרת חיינו פה.

הילדים ב"ה פורחים במוסדות השונים, טליה אט אט מוצאת חברות וחברים (לא כמו בארץ, אבל לפחות היא
יצאה מהבידוד החברתי שהיה לה בהתחלה), ואלחי, עוד לא מדבר אנגלית, אבל הגגנות שלו שלא מבינות מילה בעברית, לומדות לאט לאט ש"אווירון", "משאית", "אוטובוס" הן מילים בסיסיות בתקשורת עם אלחי, והן כולן טוענות בתוקף שהוא לגמרי בענינים ומבין את כל מה שהם אומרות לו. חדשות נוספות מחיי אלחי זה שהשבוע בקעה לו שן חדשה. בשעטו"מ.

אין חדש תחת השמש
אצלנו המבוגרים אנחנו לאט לאט נכנסים לשגרת בית הספר. מרים מלמדת המון שיעורים ועסוקה כל הזמן בסיפור של להכין \ להעביר \ לבדוק עבודות וכו', באינטנסיביות לא פרופורציונלית ליתר המשימות בחיים הנוכחיים. אשר ממלא במסירות בבית הספר את תפקיד "חסר גלגל אני גלגל": מלמד 8 ש"ש את התלמיד הכי חכם גמרא, עוד 8 ש"ש לתלמידה הכי חלשה משהו שאמור להיות גמרא ובדיעבד ניתן לקרוא לו "מבוא לתושב"ע" \ "מבוא לחיים יהודיים", ועוזר למורים עם קבוצות של תלמידים שזקוקות לאיזשהו תגבור כזה או אחר.
הערה אחרונה בתחום בית הספר היא החוויה החזקה שלנו, שבניגוד לכל אולפנא או ישיבה תיכונית סטנדרטית בארץ שבה בשבוע לפני ראש השנה עסוקים בסיורי סליחות, טישים אל תוך הלילה, שיחות מוסר, דברי התעוררות ושאר שוברי שגרה למיניהם, כאן השגרה חזקה מתמיד, כאילו לא מתחילה שנה חדשה בשבוע הבא. "יום הדין", "ימי הרחמים והסליחות" ... הם ביטויים שכמעט ולא נמצאים פה בלקסיקון... בע"ה נצליח במסגרות השונות להכניס טיפה מזה...

קדימה בני עקיבא
החוויות המשמעותיות שלנו בשבועיים האחרונים הם השבתונים של בני עקיבא שהיו לנו.

שבתון הדרכה
בשבת פרשת "כי תצא" קיימנו פה בפילדלפיה שבתון הדרכה לשני סניפי פילדלפיה, שבתון שבנינו יחד עם הבוגרים המקומיים ועם התיכוניסטים שמובילים פה את הפעילות בסניף (יעני קומונרים). ב"ה הייתה שבת כיפית ומשמעותית, מלאת תוכן ורוח. אירחנו בבית שלנו "טיש" בליל שבת (35 חברה' סביב שולחן "ליל הסדר" ארוך), סעדנו סעודות משותפות, עברנו והעברנו יחידות בנושא הדרכה, וציינו את מוצאי שבת כמו שרק אמריקאים יודעים לעשות.

במוצ"ש התקיימה פעילות מגניבה בנושא מנהיגות על פי הסרט מלך האריות.



ולמחרת ביום ראשון בבוקר (Sunday!) קיימנו אירוע לפתיחת הסניף, סביב הנושא השנתי שהוא תולדות עם ישראל.










כנס עבודה
בשבת פרשת "כי תבא" ארזנו את חפצינו, לקחנו איתנו את ראשי הסניף התיכוניסטים, ונסענו ל"כנס עבודה" - מעין סמנריון הדרכה והעצמה לכל השליחים וחברי ההנהגה המקומית בסניפי צפון אמריקה. היה מאד מרומם בלראות את כל האנשים המדהימים האלה שמשקיעים כל כך הרבה בשביל הסניפים שלהם. היה גם מאד מיוחד לראות את השילוב בין השליחים הכל כך ישראלים לבין ההנהגה המקומית הכל כך אמריקאית...




השבתון התקיים ב"camp stone", עוד אחד ממחנות הקיץ של בני עקיבא. המחנה נמצא בצפון מערב פנסילבניה, מרחק של 7 שעות נסיעה בלבד מפילדלפיה. כדי להגיע לשם, יצאנו לדרך ביום חמישי בשמונה בערב והגענו למחנה בשלוש בלילה... (היו שני סניפים שעוד הגיעו אחרינו). המחנה נמצא באזור נחמד, מוקף ביערות ובכפרים קטנים, סמוך לכפר פיצפון בשם "מטע הסוכר" (תרגום מילולי של Sugar Grove), שחלק מהאוכלוסיה שלו הם מקהילת ה"אמיש" - מעין כת מוזרה שחיה כמו לפני מאות שנים, ובין השאר מתניידת בעזרת סוסים וכרכרות.
קצת הרגשה של מה שהיה בשבתון אפשר לקבל מהסרט שהפיקו בני עקיבא.
בשבת זכינו לפגוש את אבא של מרים שהיה "במקרה" בנסיעת עסקים באיזור (טורונטו זה רק 4 שעות נסיעה מהמחנה). היה ממש משמח לפגוש מישהו מהמשפחה!




חזרנו מסוף השבוע עייפים אך מרוצים, ומלאי התרוממות רוח - וצללנו היישר לתוך שבוע עמוס נוסף בבית הספר...

פתיחת סניף
בשבת האחרונה נפתח הסניף באופן רשמי לשנה זו, אחרי תרדמת החורף. נושא השבוע היה "מלכי ישראל", והמדריכים העבירו פעולות ממש על רמה (במיוחד המדריך של כיתות ז-ח שהעביר משהו על סוגי ממשל שלא היו מביישים קורס מתקדם באוניברסיטה).


זהו לבינתיים.
מסתבר שכתיבת הבלוג לוקחת לנו יותר זמן ממה שחשבנו, ומסתבר שכל הדברים שאנחנו עסוקים בהם כאן לא משאירים לנו כל כך הרבה זמן פנוי, אז יכול להיות שתדירות הבלוגים שלנו תמשיך לרדת.
עם הקוראים הנאמנים הסליחה.
מי שמתגעגע מוזמן ליצור קשר אישי - בטלפון או במייל. אתם יודעים איך להשיג אותנו.

להתראות,
אשר!

נ.ב.
מזל טוב למרים לרגל אירוסי אחותה. בעז"ה נתראה בארץ לכבוד החתונה!